"העץ הנדיב"- אהבה או הקרבה?

כשאני קוראת את הסיפור הזה, אני מרגישה את הלב שלי מתכווץ. העץ כל כך רוצה לתת, אבל עד מתי? האם אהבה היא באמת לתת עד שלא נשאר כלום?

אני זוכרת את הרגעים שבהם הרגשתי כמו העץ, שויתרתי על עצמי כדי להיות "אמא טובה", אבל אז הבנתי שילדים צריכים הורים שמראים להם שאפשר לאהוב וגם לדאוג לעצמך.

אז היום, כשאני צריכה רגע לעצמי, אני לוקחת אותו בלי רגשות אשם כי אני רוצה שהילדים שלי יגדלו לדעת שאפשר לאהוב בלי לאבד את עצמך.

ומה איתכם? איך אתם שומרים על האיזון בין נתינה לעצמכם? שתפו אותי בתגובות!

דנה לזרוביץ׳- הורות עם משמעות